החלטה בתיק רע"א 9501-02-12

1.                 לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס) מיום 15.1.2012 בת"א 9562-01-12. בהחלטה זו נענה בית משפט קמא לבקשתו של המשיב, והוציא מלפניו צו מניעה זמני האוסר על פלישת המבקשים לחצר המצויה לכאורה בהחזקתו של המשיב - בכפוף להפקדת ערובה בסך כולל של 80,000 ש"ח.   

רקע רלבנטי

2.                 עניין לנו בסכסוך בין בעלים (לכאורה) של חלקות סמוכות. הסכסוך - שהגיע לפתחו של בית משפט השלום בירושלים במסגרת שני תיקים שונים - נסוב בעיקרו על מחלוקת שעניינה גבולות החלקות, שהמבקשים והמשיב אוחזים לכאורה בזכויות בקשר אליהן. מדובר בזכויות במקרקעין לא מוסדרים הרשומות בפנקס השטרות. "שטח המריבה" הוא חצר בה לכאורה מחזיק המשיב, אשר לטענת המבקשים הם בעליה.

3.                 מן המסמכים שבתיק מצטיירת התמונה הבאה, שלמעשה אין היא שנויה במחלוקת: המשיב רשום בפנקס השטרות כבעלים של חלקה 38 בגוש 30047, המצויה ברחוב ענתות שבשכונת נחלאות בירושלים. הרישום נעשה לכאורה ביום 9.9.1997. לפי נסח הרישום, שטחה של חלקה 38 "אינו ידוע". המבקשים רשומים בפנקס השטרות כבעלים של חלקה גובלת - חלקה 39 (באותו גוש). זאת, לפי רישומים שנעשו לכאורה בימים 25.1.2006 ו-28.1.2008. לדברי המבקשים הם זכאים להירשם גם כבעלים של חלקה 40. חלקה 39, ששטחה לפי נסח הרישום הוא כ-68 מ"ר, גובלת בחלקה הצפוני בחלקות 37 ו-38 - היא החלקה הרשומה, כאמור, על שם המשיב.

4.                 לטענת המשיב, הוא מחזיק בחצר הנזכרת מעלה משנת 1997. במועד זה הוא רכש, לדבריו, את הזכויות בחלקה 38, שהחצר היא חלק ממנה. המבקשים רכשו, לטענתם, את חלקות 39 ו-40 ממשפחת רצאבי (ועזבונותיה) לפי הסכמים מיום 30.1.2005 ומיום 29.3.2006. לטענתם, החצר היא חלק מחלקה 39 אותה הם רכשו, והרשומה על שמם בפנקס השטרות. 

5.                 בטענה זו הגישו המבקשים נגד המשיב תביעת לסילוק ידו של המשיב מהחצר לבית משפט השלום בירושלים בת"א 1425/09 (להלן - " התביעה הראשונה"). בתביעתם עתרו המבקשים לסעד זמני, שיאסור על המשיב לעשות שימוש בחצר ולבצע בה פעולות. בקשה זו לסעד זמני נדחתה ביום 1.3.2009 (כב' השופטת באום-ניקוטרה ז"ל). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בבר"ע 889/09 (כב' השופט צ' זילברטל). במסגרת הדיון בבר"ע 889/09, שהתקיים ביום 27.5.2009, הסכימו הצדדים שהמשיב או מי מטעמו לא יהיו רשאים לבצע בחצר המרוצפת פעולות בנייה, שינוי פני הקרקע, הצבת מחוברים או פעולה בלתי הפיכה כלשהי. עוד הוסכם, כי המשיב יהיה רשאי להשתמש בחצר המרוצפת שימוש סביר מבלי שיתלוו לשימוש זה פעולות כאמור לעיל. בנוסף הוסכם, כי המבקשים מתחייבים להודיע למשיב 30 יום לפחות מראש על כל פעולת בנייה או מהלך בלתי הפיך שבכוונתם לעשות בחצר, וכן לפני הגשת בקשה לרשות תכנונית. בהמשך להסכמה זו, ולבקשת הצדדים, נמחקה בקשת רשות הערעור ללא צו להוצאות.

6.                 ביני לביני, הגישו המבקשים בקשה לקבלת היתר בנייה בשטחה של חלקה 39 - היתר לו התנגד המשיב. ההתנגדות נדחתה וניתן בידי המבקשים היתר בנייה ביום 12.7.2010. ערר שהגיש המשיב על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נדחה אף הוא.

7.                 ביום 21.6.2011 פנה בא כוח המבקשים לבאת כוח המשיב והודיע על כוונת המבקשים להתחיל בביצוע עבודות בחלקה 39, לרבות בחצר. כן, דרשו המבקשים מן המשיב לסלק מזגן המותקן על הקיר הדרומי של ביתו. באת כוח המשיב הפנתה להסכמת הצדדים במסגרת בר"ע 889/09, שקיבלה תוקף של החלטה. באת כוח המשיב טענה, שמכוח החלטה זו רשאי המשיב להמשיך ולהשתמש בשטח חצר, והוסיפה כי זכותו להמשיך ולהחזיק בחצר נובעת גם מהחזקה רצופת שנים. מכתב תשובה של באת כוח המבקשים נשלח ביום 7.12.2011, ובאת כוח המשיב השיבה במכתב יום 4.8.2011, בו היא חזרה על עמדתה. באת כוח המשיב ציינה במכתביה שהמשיב שומר על זכותו לנקוט בכל אמצעי שיידרש לשמירה על זכויותיו.

הבקשה לצו הזמני וההחלטה בבקשה

8.                 ביום 21.12.2011 הגיש המשיב בקשה לצו מניעה זמני לבית משפט השלום, וזאת לאחר שהמבקשים החלו בביצוע עבודות בשטח החצר סמוך לפני כן. בבקשה נטען, בין היתר, שעלה בידי המשיב להפסיק את העבודות בחצר רק לאחר שעירב את המשטרה. בית המשפט (כב' השופטת מ' אביב) נעתר לבקשה וניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. אלא שצו זה בוטל לבקשת המבקשים, וזאת משעה שלא הוגשה תובענה עיקרית בתוך 7 ימים. בהמשך הוגשה תובענה (להלן - " התביעה השניה"), ובמסגרתה בקשה נוספת לצו זמני, שנעתרה אף היא במעמד צד אחד (כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס). בהמשך, אושרר הצו הזמני בהחלטה מיום 15.1.2012, וזאת לאחר דיון במעמד שני הצדדים. על החלטה אחרונה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

9.                 בהחלטתו הנזכרת (מיום 15.1.2012) - מושא הבקשה שלפניי כאמור - קבע בית משפט קמא שלפי סעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - " חוק המקרקעין"), המחזיק בפועל בנכס זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות בנכס. בנסיבות העניין, קבע בית משפט קמא, טרם הוכרעה שאלת הבעלות של המבקשים בחצר וכן שאלת מיקומה של החצר - אם בחלקה 39 או שמא בחלקה 38. שאלות אלה, כך נקבע, תלויות ועומדות להכרעה ב"תביעה הראשונה". בית משפט קמא קבע, שמוקדם לקבוע שזכותו של המשיב היא כמחזיק בלבד אל מול זכותם של המבקשים כבעלים, וכי לפי המסמכים והראיות שהונחו לפניו, לא ניתן לקבוע שסיכוייו של המשיב להוכיח שהוא בעל זכויות בחצר הם קלושים. הוסף, כי מתן אפשרות כבר עתה למבקשים לבצע פעולות בנייה בחצר, תהווה הכרעה בפועל בשאלת סילוק היד עוד בטרם הוכרע שהמשיב הוא פולש, והכל שעה שבעלי הדין מצויים בעיצומו של הליך לבירור הזכויות בחצר (ב"תביעה הראשונה"). בית משפט קמא למד מניהול התביעה הראשונה, שבאותו הליך נדרש בית המשפט לקבל חוות דעת של אדריכל מומחה מטעמו, וזאת למרות שהוגשו תוכניות מדידה על-ידי כל בעלי הדין ואף שהוצגו אישורים לתכנית המדידה שהציגו המבקשים. הגשת חוות דעתו זו לא הביאה לסיומו של ההליך, ונתבקשה חקירתו של אותו מומחה.  

10.             בסיכום הדברים נקבע, שנוכח החזקתו הממושכת בחצר לפי הראיות, וזכותו לשימוש סביר כפי שעוגנה בהסכמה בהחלטה בבר"ע 889/09 הנזכרת לעיל, אין לומר שסיכויי המשיב להוכיח את זכותו הקניינית בחצר או בחלק ממנה קלושים במידה שיש בה כדי לשלול את מתן הסעד הזמני המבוקש. בכל בנוגע למאזן הנוחות, נקבע שהבנייה המתוכננת על-ידי המבקשים לפי היתר הבנייה היא בנייה מאסיבית בחצר שתימנע כליל את שימוש המשיב בחצר. עוד נקבע, שסביר להניח שעם ביצועה של הבנייה יהיה קושי בהחזרת המצב לקדמותו, והדיון ב"תביעה הראשונה" יהפוך לעקר ותיאורטי, שכן הפינוי יבוצע בפועל תוך שייקבעו עובדות מוגמרות בשטח. את נזקיהם של המבקשים, שהם נזקים כספיים, כך נקבע, ניתן להבטיח באמצעות הפקדת ערובה. בתוך כך, דחה בית משפט קמא גם טענה של המבקשים לשיהוי בהגשת הבקשה לצו מניעה על-ידי המשיב. הבקשה לצו מניעה זמני שהגיש המשיב התקבלה אפוא, בכפוף להגדלת הערובה (שנקבעה בעת מתן הסעד הארעי) עד לסך כולל של 80,000 ש"ח. כן נקבע, שתוקפו של הסעד הזמני יהיה עד למתן פסק דין ב"תביעה הראשונה". 

בקשת רשות הערעור

11.             בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, הם טוענים שיש לבטל את צו המניעה הזמני, ולכל הפחות להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה הצו הזמני יעמוד עד להכרעה ב"תביעה הראשונה". המבקשים טוענים, כי במסגרת סיכויי התביעה בית משפט קמא צריך היה לבחון האם המשיב זכאי להגנת ההחזקה הקבועה בסעיף 17 לחוק המקרקעין - וזאת בלבד. לפיכך, השאלה שבית משפט קמא צריך היה לבדוק לשיטתם היא אם למבקשים עצמם זכות בחצר, כאשר די בכך שנמצא היה שיש להם זכות כלשהי כדי לשמוט את עילת התביעה של המשיב. כראיה לזכויותיהם מפנים המבקשים לנסח הרישום; לגבלותיה של החלקה לפי תצ"ר מטעם המבקשים שאושר להם לטענתם לרישום על-ידי המרכז למיפוי ישראל; להיתר בנייה שניתן למשיב עצמו; ולתצהירים שונים שהובאו על-ידם ב"תביעה הראשונה", אשר ניתנו על-ידי מי שגרו בבית שהיה בנוי בעבר בחלקה 39 או בסביבתו או שהכירו אותו היטב. בנוסף, המבקשים חוזרים לפניי על טענת השיהוי שנטענה לפני בית משפט קמא; וכן הם טוענים שמאזן הנוחות נוטה לטובתם, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא. לפי החלטה שניתנה ביום 19.2.2012, הגיש המשיב תשובה לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

12.            לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובחומר שהונח לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

13.            כידוע, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בנושא של סעדים זמניים. בכגון דא, שיקול הדעת של הערכאה המבררת הוא רחב, וההתערבות בשיקול דעת זה מוגבל למקרים חריגים (ראו, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (לא פורסם, 4.5.2011)). בענייננו, לא מצאתי שקיים טעם לחריגה מן הכלל.

14.            אכן, לא מצאתי שקיימת עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, בכל הנוגע לסיכוייו הלכאוריים של המשיב לזכות בתביעתו בהליך העיקרי. הצדדים ובית משפט קמא ניתחו, כאמור, את סיכויי התביעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין, אשר לפיו המחזיק במקרקעין רשאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מעשיית מעשה שמהווה הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו הפרעה מעין זו. המשיב עומד לכאורה בתנאי סעיף 17 לחוק המקרקעין, במובן זה שהוא זה שהחזיק ומחזיק לכאורה בחצר. מדובר לכאורה בפרק זמן ארוך בו החזיק המשיב בחצר - כחמש עשרה שנים. בהחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע 889/09, שנזכרה לעיל, אף נקבע שתהיה למשיב זכות שימוש בחצר, וקביעה מוסכמת זו מבססת אף היא החזקה לכאורית של המשיב בחצר. על החזקה זו אין למעשה מחלוקת (הגם שבבקשת רשות הערעור טענו המבקשים בשפה רפה להחזקה בחצר משך השנתיים האחרונות; טענה שלא הובאה ראיה כלשהי לתמוך בה - ושאף לא נטענה בתצהירו של מר אביעד לוי, מבקש 2, שתצהירו צורף בתמיכה לתשובה לבקשה לצו מניעה זמני בבית משפט קמא).

15.            לגבי זכותם הקניינית של המבקשים בחצר, נטושה בין הצדדים מחלוקת. כאמור, טענתם של המבקשים היא, שהוכחה על-ידם זכות בעלות במידה שיש בה כדי לשלול את ההגנה על ההחזקה שמקנה סעיף 17 לחוק המקרקעין. לטענת המבקשים, השאלה אותה יש לבחון באספקלריה של סעיף 17 היא שאלת הזכויות שלהם בחצר, ולא שאלת זכויותיו של המשיב. בית משפט קמא שגה לשיטתם כאשר התייחס אך ורק לשאלת סיכוייו של המבקש להוכיח זכות בחצר. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר הרי בצידו השני של המטבע. מכל מקום, כפי שציין בית משפט קמא, מחלוקת זו באשר לזכויות הקנייניות בחצר מתבררת בבית משפט השלום ב"תביעה הראשונה", ובאותו הליך נדרש בית המשפט לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בשאלת הזכויות. ממילא, לא מצאתי שיש בראיות שצירפו המבקשים (נסח הרישום, התצהירים, התצ"ר והיתר הבנייה שניתן למשיב) כדי להביא למסקנה כבר בשלב זה ובטרם בירור "התביעה הראשונה" לגופה, לפיה זכות הבעלות לה הם טוענים בחצר - המהווה מקרקעין לא מוסדרים - "אינה מוטלת בספק", כטענת המבקשים.